זיכרון ילדות. 170x40

הבית של הוריי, של אחי ושלי.

הבית הראשון שלי שבזכותו אני מי שאני היום.

הבית באחד הפרברים שבבואנוס איירס.

צר ממדים בכניסה, אבל מורגשים בו רוחב לב והכנסת אורחים.

הבית שבו אתה הולך, הולך וממשיך ללכת עוד ועוד.

בכניסתו יש עץ מנדרינות.

בהמשך גפן שנותן צל ב-patio עם ענבי מוסקט ותאנים טעימות.

הבית שבו שטח גדול למשחקים ואפשר לארח בו את האורחים שבאו לבר מצווה שלי.

בית בלי גדרות, אך עם שכנים שהפכו למשפחה מורחבת.

הבית שבו אמא שלי נתנה לנו תחושה של רווחה אף שהיינו עניים מאוד.

לבית הזה אבא שלי חזר מעבודה של עשר שעות, שלאחריה המשיך לעבוד גם בנגרייה הפרטית.

הבית שטיפח בו בגדים, תפרו בגדים וגם יצרו רהיטים בסגנון לואי ה-15.

הבית שחיזקו בו כל יום את השרירים בבית השימוש הטורקי.

הבית כששמענו בו השעות הקבועות פיו, פיו, פיו, הבנו כי הגיע עת להאכיל את התרנגולות.

הבית שבו ישנתי בחדר אחד עם ההורים ולא פיתחתי שום נכות ותסביך פסיכולוגי.

הבית שבו שיחקנו כל ערב דינמיקה קבוצתית סביב לשולחן העגול.

והבית שבו למדתי מה עיקר ומה תפל, מה הבדל בין דחוף לחשוב.

ד"ר צזר חיים חומסקי